אורח קבע או אורח היודע את מקומו

ומי הם שני האורחים הללו? אנשים אמיתיים או אלה הם המחשבות שלנו, כן אותן מחשבות כמוסות שחולפות בראשנו במיוחד כאשר הן נשארות כמוסות ולא מגיעות לכלל דיבור ושיתוף. וזה הרגע להבין ואף לדמיין אורח לא רצוי הנכנס לביתנו, כיצד נגיב, ואולי אורח זה זורע הרס, משנה סדרי בית, ואולי אף גורם לנזקי גוף כמו מחלות ומכאובים, כיצד נגיב ומה נבחר לעשות עם האורח המיוחד הזה, האם נציב גבולות, או שמא נוציא אותו מתחום ביתנו, או אולי נזעיק סיוע משטרתי, צבאי, רפואי או כל סיוע אחר.

ואולי האורח עסוק כולו בביקורת, האי קבלת מקומנו בבית שלנו ואי קבלת הנוכחות שלנו מולו, ביקורת שמתקבלת כשפיטה, ומה נבחר לעשות עם אורח זה?

המחשבות החולפות בראשנו אינן אמת, משום שהרגע היתה מחשבה והינה חלפה ועברה ומה שנשאר ממנה זיכרון רגשי כלשהו, כן המחשבה חלפה ואיננה היתה אורח לרגע, השאירה את הפגע, ואיזה פגע? פגע בעצמנו בדימוי העצמי שלנו, פגע בבן הזוג, ותשאלו כיצד, הרי לא שמע את המחשבה והיא לא נאמרה ובכל זאת יש לה תהודה והיא מורגשת, ולפעמים מחשבות שיפוטיות, בצדק או שלא בצדק, או מחשבות שבסיסן ועיקרן נעוץ בקנאה, בחברות בבני זוג ואף בילדים, קינאה מקצועית או קינאה שמקורה בחיסרון באהבה ובתשומת לב, וייתכן אף מחשבות מקטינות לפעמים את עצמנו ולפעמים מתנשאות כלומר מקטינות את האחר שמולנו, ואלה מחשבות הרסניות מכמה סיבות, והחשובה שבהן היא שהן כוללות קינאה, בין אם מודעת ובין אם אינה מודעת, וגאווה, וגאווה היא שורש רע ביותר תמיד ובכל, האדם עצמו לא יודה בקנאה ואף יכחיש אותה ויאמר, מה פתאום איני מקנא ואיני קנאי, אבל קינאה זו היא האורח ההרסני ביותר, אורח שתמיד מביא איתו תגבורת את הגאווה וצרות עין, וצמד אורחים זה מסוגל להרוס בית, להרות יחסים ואת האדם עצמו.

ואם אנחנו ממגנים את הבית שבו אנו גרים, נועלים ושמים דלתות ושערים ואולי אף כלב שיעזור במלאכת השמירה על ביתנו, על הבית היחיד והאמיתי אנחנו לא שומרים, הוא פרוץ ומוזנח ומופקר לכל מחשבה תועה, לכל מחשבה גם אם המחשבה אלימה, נקמנית, מקטינה ומעציבה ובמיוחד מחשבות שיסודן בפחדים כעסים ודאגות, עלינו להבין שאלה מחשבות טועות ואינן אמיתיות, הן תואמות רגע או מצב מסויים וכשהרגע חולף ניתן להבחין שאין להן קשר ממשי למציאות הגשמית, נשים לב שהנה הגיע מחשבה אחרת אז מה קרה לקודמת.

וכאן נוכל לקבל כמה כלים טובים ויעילים לתקן מצב מחשבתי זה, ניקח למשל את הדאגה, על פי האמת כלומר החוק העליון, אם יש מצב מדאיג נברר האם יש דבר מה שאפשר לעשות ברגע זה, גם אם כל מה שנעשה יהיה שיתוף עם אדם שיוכל להועיל בעצה או במעשה, ואם אין בנמצא אדם כזה וגם לנו אין מה לעשות במציאות תמיד נוכל להתפלל, לפנות ליוצרנו לבורא עולם להתפלל מעומק הלב ולפרט בתפילה את הקושי ואת העזרה שלה אנו זקוקים, נוכל לבקש מעוד אנשים שיתפללו ופעולה זו מאוד מרגיעה.

ומה לגבי הכעס, על מה באמת יש לכעוס? משום שכאשר כועסים למעשה כועסים על מציאות מסויימת שאינה לרוחנו ולא מתאימה לדעתנו, ואולי אפשר לשנות אותה ואולי אי אפשר לשנות, אנו למעשה כועסים על עצמנו ליד הגורם עליו אנו כועסים, הכעס גורם לנו להרגיש חזקים לרגע, וזהו חוזק אשלייתי משום שמיד אחרי הכעס נרגיש עייפים מותשים ולא מרוכזים, ונבדוק ונברר מה השגנו באמצעות כעס זה או מה הרסנו.

וכאן עולה השאלה האם בכלל מותר לכעוס האם אין זו תכונה אנושית לכעוס, אומר על זה הרמב"ם "יעשה אדם עצמו ככועס ולא יכעס באמת" כן לפעמים יש צורך להציב גבול חזק וברור, יש צורך להדוף התנהגות שאינה הולמת אבל מה המידה שתספיק גם להיות מאוד ברורים וגם למנוע נזקים אישיים, נזקים ברכוש ובמערכות יחסים.

נבין שהמחשבות רק אורחות לרגע אלה אם כלאנו אותם בראשנו, כלומר האמנו למחשבה וחזרנו וחשבנו אותה, ויותר מזה, כדאי שנבין שאנחנו בוחרים את המחשבות. ועל פי מה אפשרנו למחשבה להתקיים לפעמים בחוזקה ולמשך זמן רב? על פי חוויות שחוינו ואינן פתורות, על פי מערכות יחסים שעלו על סרטון ונשארו ללא פתרון על פי אכזבות, כישלונות וחווית דחיה וחיסרון באהבה, ואלה מחשבות ההודפות כל הזדמנות לגדילה כמו למשל זה לא יצליח או אני לא יכול או לא מסוגל, או כל מחשבה שמתחילה בצמד המילים – אני לא, המחשבות אינן באות ואינן עצמאיות, אנחנו נותנים את הכוח למחשבה והיא מתקיימת על פי הבחירה שלנו והבחירה שלנו לתקן את הניתן לתיקון ולאזן את הניתן לאיזון, ונחזור לשאלה העיקרית כיצד נשמור על הבית האמיתי שלנו, כיצד נשמור על נקיונו ועל החוזקה שבית זה מאפשר על מנת לממש את עצמנו בדרך הטובה ביותר.